גברים בוכים בלילה

חיים בסרט

בסרט "לוחם הרוח" ישנה סצנה שעד היום מותירה עלי רושם:

הגיבור התאמן שנים בשיא החורף והכפור, בשיא החום הלוהט ובכל התנאים הכי קשים כך שמעולם לא הראה כאב בקרב;

ואז במפגש עם נציגי-הרשויות שהוא מתמודד עימן הוא נתקל בחיילים שיורים לעברו ומצליחים לפצוע אותו… הוא לא מפגין כאב ומצליח לברוח משם.

הפעם היחידה שיוצאת לו אנחת כאב בודדה היא כשהבחורה שהוא מפתח רומן איתה מחטאת לו את הפצעים – היא היחידה שמצליחה לעבור את השריון שלו.

פעמים רבות הרגשתי בדיוק ככה; אני בא ממשפחה של בנים –

גברים-גברים, כולם עם רקע פיקודי בצבא ואפילו במחתרות ישראל, לוחמים גם בחיים.

כשאני חולה או צריך עזרה רפואית, ימות העולם ולא אלך לרופא אלא אם בת-הזוג שלי באותה תקופה או אמא יכריחו אותי;

ולא שאשב בבית ואתבכיין כמה רע לי, אני? אעשה הכול כרגיל, כאילו אין כל מגבלה ועוד אנסה לטפל באנשים סביבי.

לבקש הדרכה לניווט ברחוב? הצחקתם אותי, בעוד כל אחת מהאקסיות שלי הייתה פשוט פונה למישהו ושואלת,

אני? אתעקש להתחיל לפתוח את תכנת הניווט בטלפון, למלא את פרטי המיקום וגם אם הבחורה שאיתי כבר קיבלה הוראות מדויקות, אני עם המבט כבר במסך, לא אכפת לי מה אחרים אמרו.

קחו את אחי לדוגמה –

אחרי איזה שנה וחצי שלא הסכמנו להחליף מילה, כי מה פתאום שנדבר על הרגשות שלנו ונפתח את העצבים בנינו, עשיתי צעד לא-יאומן אצלנו ובתור הבכור פניתי אליו שניפגש.

נראה לכם שדיברנו על רגשות וקשקושים כאלה? ממש לא;

אבל מה שכן הבנתי זה למה יש לו מטענים כלפי המשפחה, כי הוא לא מוכן לבקש מהם עזרה בעצמו בעקרון; ומי אני שאערער על הטיעון הזה?

אני שנלחמתי בדיכאון ותחושה כללית של חוסר-יוצלחות תהומית מבלי להגיד מילה אחת לאף אדם על מה שעובר עלי, אני יכול לדבר?

גברים מאותגרים תקשורתית

למה לנו הגברים כל-כך קשה לבקש עזרה או להודות שאנחנו זקוקים לה?

אם אתם כמוני, היה לכם קשה במיוחד לקרוא את המילים – "לבקש" ו-"זקוקים", משהו ישר צרם.

העובדה היא שבעת לידתנו כולנו מתנתקים מגוף האם שהיינו ממש חלק ממנו בבטנה.

הבנות יוצאות ויש להן אימא שמגדלת את הילדים ומהווה להן מודל נשי לחיקוי והבנים?

אנחנו נולדים והרי לא נוכל ללמוד מאימנו להיות גברים, כך שאנחנו נזרקים הרבה יותר מהר לעצמאות ובעיקר בעידן המודרני עם הכמות האדירה של גירושים, בנים רבים נותרים בלי כל מודל צמוד שילמד אותנו איך לגדול בתור זכרים.

עכשיו, יש לנו חוסר ואנחנו צריכים לפצות עליו איכשהו.

לא מספיק שבגלל אופי המחשבה השונה בין גבר לאישה, נשים מתקשרות בצורה רגשית ואמיצה אחת עם השנייה וחושפות בינן לבין עצמן קשיים, אנחנו הגברים מבינים רק מעשים – דבר איתי תכלס;

זה לא שראיתי את אבא שלי מדבר על הדבר שאתה קורה לו תחושות (במקרה שלי, לא ראיתי את אבא שלי בכלל);

בנוסף על כך הפיצוי שלנו הוא סטטוס – זה מה שמלמד אותנו להיות גברים.

לכן אנו צריכים להיות מצליחנים, צריכים להיות עצמאיים, אז להודות שיש לי רגשות? לאן זה יקדם אותי בחיים? איך אני יכול להראות את זה כהישג ברזומה?

להגיד שאני צריך עזרה? זה אומר להודות בכישלון, איך אדם מצליחן יכול להיכשל?

זה לא שאחיי הגברים למדו מהי אמפטיה ויוכלו לראות את זה בעין מקבלת ואוהדת.

אם להיות כנים, גם רוב הנשים יתקשו לקבל את זה; הבטיחו להן בחברה גבר חזק וזה מה שהן מצפות לו.

נדרשת רמת אינטימיות הרבה יותר עמוקה, כזו שיש להן עם החברות שלהן ואנחנו צריכים לזכות בה בעבודה קשה, כדי שהן יוכלו לפתוח את המקום שלהן בלב למקומות בהם היד שלנו קצרה מדי.

גברים, קבלו עזרה פה!

שנים לקח לי להבין שאם הייתי נכון לקבל את העזרה שהציעו לי בתקופות הקשות הייתי יוצא מזה הרבה יותר מהר ומתפנה לקדם את האושר שלי –

במשך תקופה ארוכה, בזבזתי שנים יפות שהיו יכולות להיות הרבה יותר מספקות ועוד עיכבתי את עצמי סתם והתחלתי את החיים הרבה יותר מאוחר מאחרים.

אז אין מה לבכות על חלב שנשפך ואני בכלל בקושי מסוגל להוציא דמעה מהעיניים כך שבטח לא אבזבז אותן על זה.

אבל  מה שחשוב הוא שלמדתי שכל נפילה היא מקום ללמידה ואני מהתקופה ההיא הבנתי שלבקש עזרה, כמו כל דבר שהוא לא במגרש-הבייתי שלנו, זה משהו שצריך להתאמן עליו.

גבר, אתה אף-פעם לא יכול לדעת מי יחסוך ממך כאב מיותר ובמקום לבכות בלילה אל הכרית זכור, גבר אמיתי הוא אמיץ ונועז וכוח ועוצמה הן בגוף, בשכל ובנפש ואנו צריכים להיות גיבורים בכולן כדי להיות שלמים וחזקים…

גם אם חלק מההרפתקאות האלה לוקחות אותנו למחוזות לא-נודעים ומסתוריים – המסעות שבפנים.

יש סרט אמנויות-לחימה מעולה שנקרא "הדרקון" –

שם הגיבור לא נאבק בסתם חיה רעה, הוא נאבק בדרקון שבתוכו; לכולנו יש שדים-פנימיים להביס וכל המצביעים הגדולים יגידו, שלפעמים צריך לקרוא לתגבורת